<h1>ספר החינוך מצוה תק"ט</h1>
<h2>דף כז.</h2>
שיהיו הכהנים והלויים עובדים במקדש למשמרות, כלומר לכתות ידועות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה חוץ מן הימים טובים בלבד שהיו הכל עובדים יחד, כל הבא ימלא את ידו לשמחת הרגל, ובספר דברי הימים [א', כ"ד] מבואר איך חלקו אותם דוד ושמואל שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים ועשרים וארבעה משמרות לויים כדי שתעבוד כל משמרה מהם שתי שבתות בשנה, ובמסכת סוכה [נ"ה ע"ב] אמרו זכרונם לברכה שברגלים היתה יד הכל שוה, ועל זה נאמר [דברים י"ח] וכי יבא הלוי וגומר, ובכלל הלוי הכהן כי הלוי היה אב לכל השבט, ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת בשם יי' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם וגו' חלק כחלק יאכלו. ולשון ספרי, ובא בכל אות נפשו יכול לעולם, כלומר אפילו שלא ברגלים, תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות מה שמכרו אבות זה לזה, טול אתה בשבתך ואני בשבתי, כלומר הסכמתם בסדר משמרות העבודה כל שבוע משמרה, וכן פירשו התרגום בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתנא. משרשי מצות המשמרות ידועות וקבועות לפי שכל המלאכות המוטלות על מספר אנשים ידועים נעשות כראוי ואין העצלה והיאוש והקפדנות מצויה בהן, אבל המוטל על הרבים מבלי שיהיה בהם אנשים ידועים לעשותה פעמים יטילו אותה קצתן על קצתן, ופעמים יקפידו אלו על אלו בענין, אין להאריך בדברים אלו, ידועות הן בכל אנשי מנין, אבל ברגל מפני השמחה נצטוו להיות יד הכל שוה בהן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שבכל משמר ומשמר היה ממונה איש אחד והוא ראש לכל אנשי המשמר, והוא מחלק אותן לבתי אבות ובכל יום ויום מימי השבוע מחלקים ראשי האבות ביניהם אנשים ידועים לעבודה, איש איש על עבודתו, ומיום שבת ליום שבת מתחלפין המשמרות וחוזרים חלילה. ונביאים ראשונים תקנו שיתמנו מישראלים כמו כן עשרים וארבעה משמרות אנשים כשרים ויראי חטא והם הנקראים בכל מקום בתלמוד אנשי מעמד, כלומר שהם שלוחי ישראל לעמוד על קרבנות צבור, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [תענית כ"ז ע"א] אפשר יהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, ועל כל מעמד היה אחד גדול ממונה על כולם, והוא הנקרא ראש המעמד, וכן היה דרכם של אנשי המעמד, בכל שבת ושבת מתקבצים מי שהוא מהם בירושלם או סביב לה נכנס למקדש, ובין בירושלם בין בשאר מקומות מתקבצין בבית הכנסת ומרבין בתפלות ומתענין יום שני ושלישי ורביעי וחמישי מן השבוע, ושאר כל ענינם בתפילה ובקריאת התורה, כמו שמפורש במסכת תענית [פרק רביעי] ומגלה [פרק שלישי], ואמרו זכרונם לברכה [סוכה נ"ה ע"ב] במשמרות כהונה ולוייה שברגלים אין יד הכל שוה בהן כי אם בקרבנות הרגלים ובחלוק לחם הפנים ובחלוק שתי הלחם של עצרת, אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותם ואפילו ברגל אלא משמר שזמנו קבוע, שנאמר חלק כחלק יאכלו לבד וגומר, כלומר חלק כחלק יאכלו בקרבנות צבור, ואינם חלק כחלק בשאר דברים שכבר חלקו אותם האבות וקבעו אותם כל משמר ומשמר בשבתו. וכהן שהיה לו קרבן הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל עת שירצה, שנאמר ובא בכל אות נפשו, כלומר בקרבן שהוא שלו בכל עת יבא להקריבו והעור שלו. ויתר פרטי המצוה במסכת תענית ומגלה ובסוף סוכה. ונוהגת מצוה זו בזכרי כהונה ולוייה בזמן הבית, ועובר על זה ומיחה ביד חבירו ברגל שלא לעבוד בכל אות נפשו בטל עשה זה. והרב רבנו משה בן נחמן זכרונו לברכה השיג בזאת המצוה על הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה ואמת שהיות הכהנים עובדים למשמרות אינו במשמע הכתוב כלל כדעתו של הרב זכרונו לברכה אלא הלכה למשה מסיני הוא שיחלקו ביניהם העבודה למשמרות, ומשה רבינו הוא שהתחיל תחלה לחלקם, והוא עשה מהן שמונה משמרות ארבעה מאיתמר וסיעתו וארבעה מאלעזר וסיעתו, כך היא הקבלה, וזה שאמר הכתוב לבד ממכריו וגומר שלילות הוא ולא מצוה כלל, כלומר שיעבדו הכהנים בכל אות נפשם בכל עת בין בחול בין ברגל, לבד אם רצו והסכימו לחלק ביניהם העבודה למשמרות, וקבלנו הלכה למשה מסיני שראוי לעשות כן כדי שתעשה המלאכה כסדר ובזריזות, זהו תורף דברי הרב זכרונו לברכה.
